מאמר: תהליך הפרידה בסיום הטיפול הקבוצתי

מפגש אחרון ופרידה

תהליך הפרידה בסיום הטיפול הקבוצתי

המאמר פורסם במקבץ: כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, 23(2), 89–109: מפגש אחרון ופרידה - Last Meeting and Farewell: תהליך הפרידה בסיום הטיפול הקבוצתי. https://www.jstor.org/stable/26907084

תקציר:

הסיום נחשב לאחד החלקים הקשים והחשובים של התרפיה. בחלקה קשורה המורכבות לעובדה שפרידות הן מהחוויות הקשות ביותר של ההוויה האנושית. מטרת המאמר היא לבחון את אופי הסיום בעבודה הקבוצתית הדינמית, ולרכוש מודעות ותובנות להבנת המשמעות של חוויית הסיום בה. במילים אחרות, המאמר מבקש ליצור מסגרת של חשיבה על סיום הטיפול הקבוצתי כשלב משמעותי בטיפול, ועל האופן שבו ניתן למקסם את פוטנציאל הצמיחה הגלום בו.

בעיקרו של דבר, שלב הסיום בכל טיפל, פרטני או קבוצתי, צריך להתמקד בכמה מטלות: א. סקירת הטיפול, כולל ההצלחות והמגבלות שלו. ב. סיום היחסים הטיפוליים. ג. הכנת תכניות לחיים שלאחר הטיפול. בהקשר הקבוצתי יש לבחון את המשמעויות וההשפעות המרובות של הסיום לא רק על התפקוד התוך-אישי והבין-אישי של חברי הקבוצה, אלא גם על הקבוצה כולה.

המאמר סוקר ספרות העוסקת בסיום טיפולים קבוצתיים, ובוחן דוגמא מתוך מפגש פרידה של קבוצה שנערכה באוניברסיטה בארצות הברית. הוא מצביע על הערך הטיפולי ועל אפשרויות הצמיחה שהציע אותו מפגש למשתתפים. הוא מראה כי הדוגמא ממחישה איך מיקוד עקבי, תשומת לב לשלוש משימות הסיום, ומתן זמן מספיק לתהליך סיום יעיל מגדילים את הסבירות שהסיום יהיה חיובי. ניתוח זה מלמד כמה תובעני יכול השלב הסופי של הטיפול להיות – כלפי המטפל והמטופל גם יחד – אך גם להצביע על הפוטנציאל שלו לתרום רבות לאיכות הטיפול ולהישגיו. מסקנת המאמר היא כי אין טיפול מושלם ואין סוף מושלם, אך סיום שיהיה "טוב דיו" יעזור לפתח הערכה מציאותית של הטיפול והערכה מאוזנת של היחסים הטיפוליים.

מאמר זה נכתב על סמך עבודת הדוקטורט שלי בבית הספר לפסיכולוגיה בסקרמנטו. ברצוני להביע את תודתי מעומק הלב לחברי הוועדה והמנחים בהכנת עבודת הדוקטורט, לד"ר חיים ויינברג, ד"ר רובי פרידמן, וד"ר שרה אבין. תודה מיוחדת לד"ר חיים וינברג על האפשרות לצפות ולנתח את הקבוצה בהנחייתו המעשירה והמלמדת.

מילות מפתח: סיום טיפול קבוצתי, תהליך פרידה, שלב הסיום, הפנמה, אובדן, סיום טוב דיו.

ד"ר רונית ביסון, PsyD היא בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה בתחום הטיפול הקבוצתי. היא פסיכותרפיסטית מוסמכת בגשטלט, מטפלת פרטנית וקבוצתית. היא מרצה במכללה האקדמית לחברה ואמנויות, ומנהלת אקדמית בבית הספר המקצועי לפסיכולוגיה בסקרמנטו. מלמדת בישראל, בארה"ב ובמזרח הרחוק.

מבוא

מציאות החיים מזמנת לנו פרידות. כל מערכת יחסים מוגדרת על ידי תחילתה וסופה. מערכת יחסים טיפולית, מעצם ייעודה והגדרתה, שואפת לסיום, והיחסים הטיפוליים מעוצבים כך שיבואו לידי סיום. היחסים הטיפוליים הם כלי שתפקידו להשלים משימה, כך שהסיום משתמע כבר מתחילתו. המטפל והמטופל מתכנסים על מנת להשיגה, ולאחר שהיא נשלמת הם נפרדים. על פניו ניתן היה לצפות שהם ייפרדו בשמחה, עקב השלמת המשימה, אך לא תמיד כך קורה (Schlesinger, 2005). שלב הסיום נחשב בין השלבים הקשים והחשובים של התרפיה. מורכבות זו קשורה בחלקה לעובדה שפרידות הן מהחוויות הקשות ביותר של ההוויה האנושית, והשאלה המרכזית שאיתה מתמודדים המטפלים היא כיצד לנהל סיומים אלו באופן שיהיה משמעותי למטופל, כמו גם למטפל ( Corey, 2005).

המשמעות הסימבולית הנקשרת לסיום של מערכת יחסים טיפולית היא התזכורת הגלומה בו לסופיות שלנו. מאחורי כל האובדנים בחיינו נוכחת, לעתים תוך הכחשתה, המודעות לכך שגם החיים עצמם סופיים. כך, גם שלב הסיום בטיפול מעורר במטופל תגובה של אבל – על האובדן וגם על עצמו. עם זאת, הידיעה כי ליחסים אלה יש התחלה וגם סוף תורמת לעיצובם ומעניקה להם משמעות (Hutchinson, 2007).

על אף ההכרה בחשיבותו המכרעת של שלב הסיום למהלך הטיפול (Fieldsteel, 1996; Schermer & Klein, 1996), הוא סובל תדיר מהזנחה תיאורטית ואמפירית (יאלום, 2006; Maholick & Turner, 1979; Martin & Schurtman, 1985; Quintana & Holahan, 1992; Rose, 1989). סיום הטיפול מתואר בספרות כבעל השלכות מרחיקות לכת על התוצאות שהושגו בשלבים הקודמים של הטיפול, וניתן לראות כי האופן שבו הוא מנוהל יכול לחזק התפתחויות שנעשו במהלך הטיפול, לקדם את ההפנמה של החוויה הטיפולית, ולהכין את המטופל להמשך ההסתגלות וצמיחה לאחר הטיפול ( 2008 ,.al et. C. J, Kobos., A, Joyce., L, Greene., P, Flores., G, Burlingame., H, B ). מחקרים שונים מצביעים על קיומו של קשר חיובי בין התמקדות בסוגיות הנוגעות לסיום ותוצאות טובות של הטיפול (Malan, 1963; Quintana & Holahan, 1992). אחד המחקרים אף מרחיק לכת וקובע: "ללא קשר לשאלה האם הטיפול הוא קצר טווח או ארוך טווח, סיום הוא אחד האתגרים הקריטיים ביותר למטפל. האופן שבו ינוהל היבט זה יקבע במידה רבה באיזו מידה ינחל הטיפול הצלחה או כישלון" (Strupp & Binder, 1984 , עמ' 259). לפיכך עדיף להתייחס לשלב הסיום לא כבדרך אגב, אלא כאל שלב משמעותי של העבודה הטיפולית (et al., 2008 Bernard).

לסיום מוצלח של פעילות קבוצתית דינמית תהיה השפעה רבה על ההערכה העצמית של חבריה, על תחושת ההישג שלהם, ועל ביטחונם העצמי. השפעותיו על היחסים הבין-אישיים העתידיים של המטופל, על עמדותיו כלפי קבוצות ועל התנהגותו עשויות להיות ארוכות טווח. מאחר שכל סוף הוא התחלה חדשה, הסיום המוצלח עשוי להתגלות ככוח מניע להמשך צמיחה אישית מחוץ לקבוצה, לאחר סיומה (שכטמן, 2010).

הסיום הטוב דיו

אין טיפול מושלם ואין סיום מושלם. סיום "טוב דיו" כרוך בפיתוח הערכה ריאלית של הטיפול והערכה מאוזנת של היחסים הטיפוליים. "אין דבר כזה סיום אידיאלי," כותב קוגן; "הסימפטומים לא נעלמים לחלוטין; המטופל אינו משיג את כל השינויים המבניים; וגם אינו מצליח לרכוש אישיות אינטגרלית מלאה" (Kogan, 2007, עמ'. 43). במאמרו "מהו הסיום 'טוב דיו'?", טוען גבארד כי כמטפלים קיימים בתוכנו שאיפות ומיתוסים רבים באשר לקיומו של סיום הטיפול המושלם, אולם עלינו להכיר בכך שסיום כזה אינו קיים, ולקבל את הסיום שאינו מושלם (Gabbard, 2009). גם לאחר סיום התהליך עדיין נותרים במטופל סבל, קונפליקטים ואף העברה שלא נפתרו במהלך העבודה המשותפת. גבארד מוסיף כי האידיאליזציה של האבל רודפת אותנו כחלק מהציפיות המוגזמות שלנו מהסיום. עם זאת, הוא מזכיר כי העבודה דרך העמדה הדיכאונית היא משימת חיים, כי כפי שאוגדן, ביון, ואחרים מציינים (Ogden, 1997; Bion, 2005; Ferro, 2002), אנחנו נעים במשך כל חיינו בין העמדה הדיכאונית והעמדה הפרנואידית סכיזואידית. ברגמן מוסיף כי יש תרחישים רבים הנחשבים "טובים דיים", ועלינו לשמור על ענווה בנוגע לידיעתנו ולמה שאנחנו יכולים להשיג, ולכבד את הרעיון שהמטופל יודע טוב יותר מאיתנו (Bergmann, 1997). הוא מוסיף כי נותר לקוות שיכולתו של המטופל לנתח את עצמיותו גדלה, והטיפול יהווה בעבורו חוליה משמעותית בתהליכים העתידיים בחייו. פרנק מדגיש שהמטפל צריך להיות מופנם כאובייקט "טוב דיו", אך לא כאובייקט "שכולו טוב" (Frank, 2009). עליו לפתח ראייה אינטגרטיבית, שבה אין לו צורךלשפוט את עצמו, את האחר, ואת מערכות היחסים שלו באופן שמפצלם לטוב ורע, אלא יש בכוחו להכיל מורכבות, המהווה שלב "בוגר" יותר בהתפתחותו. התקווה היא שבסיום התהליך יחווה המטופל גם את עצמו כאדם "טוב דיו" ובעל כוחות, וכי תפיסות אלה יעזרו לו להמשיך בחייו ללא הטיפול, ולראות במטפל ובקבוצה דמויות מיטיבות אך לא מושלמות.

ההיבטים הייחודיים של סיום התרפיה הקבוצתית

סיום הטיפול הפרטני מתרחש בין שני אנשים. בטיפול הקבוצתי מעורבים מספר אנשים, העשויים להימצא בשלבים שונים של טיפול, ולהיות בעלי צרכים שונים ודאגות שונות (Fieldsteel, 1996). תהליך הסיום של הטיפול הקבוצתי, אם במתכונת מוגבלת בזמן או במתכונת של קבוצה פתוחה, דומה במידה מסוימת לזה של הטיפול הפרטני, אך נבדל ממנו לפחות בשלושה משתנים הדורשים התייחסות ממוקדת:

הפרידה מחברי הקבוצה. חברי הקבוצה השפיעו במישרין או בעקיפין על התהליך והשינויים שחלו במטופל, כך שסיום הטיפול עשוי להאיר נושאים בלתי פתורים הקשורים ליחסים בין חברי הקבוצה, ודורשים עיבוד וסגירה. הסיום עשוי להקים לתחייה קונפליקטים קדומים בקבוצה, וכך לספק למטופל הזדמנות לבחון ולעבד מחדש את יחסיו עם המטפלים ועם חברי הקבוצה ( Bernard et al., 2008).

הפרידה מן הקבוצה כשלם. במהלך הטיפול הופכת הקבוצה לאובייקט מופנם משמעותי בעבור המטופל. היא מייצגת מקום בטוח ומרחב של התפתחות אישית, ומעניקה תחושה חזקה של שייכות. גם סוגיה זו דורשת התייחסות בפרידה (Joyce, Piper, Ogrodniczuk & Klein, 2007).

יחסי ההעברה של המטופל. בקבוצה עשוי המטופל לפתח יחסי העברה עם שני מנחים, ובשלב הפרידה יש להתייחס ליחסים שלו עם כל אחד מהם בנפרד, וגם ליחסיו עם שניהם כזוג ( Bernard et al., 2008). סטון טוען כי בתרפיה בארבע עיניים הפרידה היא בין שני יחידים, וניתן להתאימה על פי צורכי השעה. בנוסף, מלבד במקרים יוצאי דופן נותרת למטופל האפשרות לחזור לאותו מטפל בעתיד, בעת הצורך. בתרפיה קבוצתית הפרידה פומבית ומורכבת יותר, כיוון שכל משתתף נפרד מאנשים רבים, ובדרך כלל הפרידה היא סופית. כשמטופל מסיים את התרפיה הקבוצתית, אין להניח שהקבוצה תישאר ללא שינוי אם ירצה לחזור לטיפול נוסף. קיבל מוסיף כי גם במקרים שבהם עשוי המטפל להמשיך להיות זמין, כשהמטופל יחזור הקבוצה שוב לא תהיה אותו דבר (Kibel, 1980). לאחר שחלק אחד של "הגשטאלט", של הקבוצה כשלם, מבוטל, פועלים בקבוצה כוחות דינמיים הגורמים לחברים הנותרים לשנות את תפקידיהם ולמלא את החלל. כתוצאה מכך כל עזיבה גורמת לכך שהקבוצה יוצרת גשטאלט חדש, קבוצה חדשה בעלת אופי אחר. כך, חבר שעזב קבוצה לא יוכל באמת לחזור אליה, כי במובן מסוים הקבוצה הישנה אינה קיימת עוד (רוטאן וסטון, 2004).

יאלום ולשץ' (2006) טוענים כי יש מטופלים הסבורים כי סיום הטיפול הקבוצתי הוא תהליך קשה פחות מאשר סיום של טיפול פרטני ארוך טווח, שבו מפתח לעתים המטופל תלות רבה במצב הטיפולי. הוא טוען כי בשונה מטיפול פרטני, משתתפי הטיפול הקבוצתי מודעים בדרך כלל יותר לכך שהטיפול אינו דרך חיים, אלא תהליך בעל התחלה, אמצע וסוף. קבוצה טיפולית פתוחה מספקת למשתתפיה תזכורות חיות רבות לרצף הטיפולי הזה, כאשר חברים ותיקים רואים חברים חדשים מצטרפים, וחברים שמצבם השתפר מסיימים. הם רואים איך המטפל מתחיל את התהליך שוב ושוב, כדי לעזור למתחילים לצלוח את חבלי ההתחלה. כך חודרת להכרתם העובדה המרה-מתוקה שאמנם המטפל הוא אדם שיש להם קשר משמעותי אתו, אך הוא גם איש מקצוע שתשומת לבו חייבת להינתן גם לאחרים, ואינו עתיד להיוותר מקור אינסופי של סיפוק מבחינתם.

המטרות בשלב של סיום הקבוצה

שלב הסיום הוא ייחודי ויש לו מטרות ותהליכים משלו. כאמור, במוקד הטיפול בשלב הסיום עומדות המטרות הבאות: סקירת הטיפול כולו, על הצלחותיו ומגבלותיו, סיום היחסים הטיפוליים, ותכנון החיים שלאחר טיפול. מרקס וגלסו ערכו מחקר שבו סקרו דיווחים של 72 מטופלים בטיפול קצר מועד, ומיפו את ההתנהגויות המצויות בשכיחות הגבוהה ביותר בשלב של סיום הטיפול (Marx and Gelso, 1987). הם מצאו כי הפסקת טיפול טיפוסית מתאפיינת בשלושה יעדים: מבט לאחור (סקירת הטיפול והשגת מטרותיו), פרידה (בחינת הרגשות של המטופל לגבי הסוף), מבט קדימה (התקדמות לקראת תאריך מוסכם למפגש האחרון, יישום התובנות הטיפוליות ודיון בתכניות עתידיות, כולל תרפיה נוספת).

בהתאמה לכך, בהקשר של הטיפול הקבוצתי, זיהו חוקרים שלוש נקודות מפתח: חיזוק וביסוס של התהליך הטיפולי והישגי הטיפול אצל הפרט (סקירת התהליך הקבוצתי והערכת עברו בקבוצה); התייחסות לסוגיות הקשורות ליחסיו עם המטפל והקבוצה (עיבוד אובדן הקבוצה וחבריה, הכרה באובדן הקבוצה וחבריה, והתכוננות יעילה אליו); והיערכות לתפקוד בריא של הפרט מחוץ לטיפול (התכוננות לעתיד בלוויית הכרה בדברים שעדיין צריכים להשתנות) (Joyce et al., 2007). ברבנדר ופאלון מציינים שעל המטפל לעודד את הקבוצה להתייחס לשלוש המטלות הללו (Brabender & Fallon, 2008). בתהליך סיום כזה מסייע המטפל למטופלים לפתח מבט מאוזן מבחינה רגשית ומציאותית על תהליך הטיפול, להפנים היבטים חיוביים של הטיפול ולשמר אותם.

המאמר יבחן את תהליך הפרידה והמטרות של המשתתפים בקבוצה דינמית המסיימת את הטיפול ביחד. לצד התייחסות לתשתית התאורטית של תהליך הסיום בקבוצה אציג דוגמאות מתוך תצפית על מפגש אחרון של קבוצה שהתקיימה באוניברסיטה בארצות הברית. לא לעתים קרובות מזדמנת לידינו האפשרות להיות עדים לתהליך של סיום טיפול המונחה על ידי מטפל מומחה. לרוב אנחנו לומדים סוגיות דרך התאוריה והחוויות הקליניות שלנו עצמנו. ההזדמנויות המוגבלות שנקרות לנו, לחזות בהנחיה של אחרים, בשילוב עם תיאוריות אידיאליות וקשות להשגה, עלולות לעורר בנו תהיות בשאלה אם אנחנו מנהלים את הסיומים שלנו בצורה נכונה (Fields, 2011). בחינת התיאוריות והדוגמאות המובאות כאן תבקש לערוך אינטגרציה בין תיאוריה ופרקטיקה, ולהעמיק את ההבנה של התהליך המתרחש בקבוצה והצעדים שיש לנקוט בסיומה. ההנחה היא כי הבנת הדרך שבה יש לנהל באופן משמעותי את סיום הקבוצה תוכל להעשיר את התהליך הטיפולי לכל אורכו, את החוויה של המטופלים, וגם את תוצאות התרפיה. בנוסף דומה כי יש לה ערך גם לתהליך של הכשרת מטפלים.

תהליך הסיום על פי שלוש המטרות

כאמור, המאמר יבחן את תהליך הפרידה לאור שלוש מטרות הסיום שהציג המודל התיאורטי ( Joyce et al., 2007): סקירת התהליך הקבוצתי, עיבוד אובדן הקבוצה וחבריה, והתכוננות לעתיד.

את תהליך הסיום אמחיש באמצעות דוגמאות מתוך מפגש סיום של קבוצה פסיכודינמית. הקבוצה המתוארת כללה עשרה סטודנטים, ונערכה במסגרת תכנית הכשרה אקדמאית באוניברסיטה אמריקאית לקראת תואר מ.א. בטיפול משפחתי וזוגי. הקבוצה נפגשה פעם בשבוע, לעשרה מפגשים בני שלוש שעות. מחצית המפגש היה דידקטי ומחציתו התנסותי. בסיום החלק ההתנסותי נערך תהליך עיבוד שנמשך רבע שעה. מפגש הסיום המתואר כאן היה התנסותי בלבד, ונמשך כשעה ורבע. הסטודנטים שהשתתפו בקבוצה יודעו מראש כי המפגשים מצולמים, ואף נתנו בכתב את הסכמתם לתיעוד. שמותיהם שונו לצורך מניעת זיהוי.

להלן מספר דוגמאות מתוך מפגש הפרידה. הדוגמאות מציגות את תגובות המשתתפים בלבד. במקביל אתייחס גם להתערבויות של המנחה באותו מפגש.

מטרת הסיום הראשונה : סקירת התהליך הקבוצתי

כאמור, מטרת הסיום הראשונה היא חיזוק וביסוס התהליך הטיפולי והישגי הטיפול אצל הפרט בקבוצה. כדי להשיג מטרה זו צריך לסקור ולהעריך את העבר בקבוצה תוך ציון ההתרחשויות המרכזיות בפעילותה, וכן לסקור ולהעריך את הישגי המטופל והמטרות שלא סופקו עדיין. סקירה זו אמורה לכלול גם דיון על המקום שבו התחיל המטופל את הטיפול לעומת המקום שבו הוא נמצא בסיומו מבחינת יכולתו להציג את הבעיות שלו, את קשייו בחיים, את יחסיו הבין אישיים ועוד היבטים אחרים של שינוי וצמיחה (Kramer, 1990). מנחים צריכים להימנע בשלב זה מן הנטייה ששולמן מתאר, של התמקדות בהישגים ובפן החיובי של הפרידה (לעתים מתקיימת מסיבת פרידה במפגש האחרון) במטרה להימנע מההיבטים הקשים של הסיום (Shulman, 1999).

ניתוח המפגש המתועד מצביע על שלושה מוקדים מרכזיים.

1. למידה על עצמי – תהליך של מפגש פנימי עם 'עצמי' אחר ולמידה של מיומנויות אישיות חדשות.

2. השינוי אצל האחר – חברי הקבוצה מתייחסים לשינויים החיוביים והכוחות שהחברים מזהים בהם.

3. למידה על התהליך הקבוצתי – חברי הקבוצה מסכמים מה למדו על התהליך הקבוצתי, וכך מעריכים את משמעות החוויה הקבוצתית שעברו.

למידה על עצמי

דניז התייחסה לתהליך הלמידה שעברה בקבוצה:

דניז: למדתי הרבה בקבוצה הזאת, והיום אני יכולה ליישם הרבה ממה שלמדתי... אני מסוגלת לשאת רגשות לא נוחים הרבה יותר מפעם, שזה משהו שתמיד היה לי מאוד קשה לעשות. תמיד הייתי אדם קצת מרצה, והיום אני מסוגלת לקבל הרבה חלקים בעצמי...

בהמשך הוסיפה:

היכולת להגיד לאדם מה הם הצרכים שלךּ או מה את מרגישה – זה דבר גדול, וזו בהחלט מיומנות שלא הרגשתי בנוח איתה עד שראיתי את שאר חברי הקבוצה מבטאים את התפקידים השונים האלה. ולשבת פה ולהרגיש רגשות כמו "האם הם יהרגו אותך או יפגעו בך", פיזית לפחות... אני גם רוצה להגיד שההשפעה של זה עלי היתה עצומה... ואני מסוגלת להרבה יותר התבוננות עצמית עכשיו, ואני מקבלת את עצמי כל כך הרבה יותר אחרי החוויה הזו, ובלעדיךּ (ג'ון) זה לא היה קורה.

איך ינהל המטופל את חייו לאחר הפרידה מהקבוצה? מה הוא לא ביטא במהלך הטיפול ויוכל להחיל בהמשך? מהם הציפיות, הפחדים והמאוויים שלו לתקופה שלאחר הטיפול? אלו התהיות שעולות בשלב זה. דניז מתארת את השינויים שחלו בתפיסת ה"אני" שלה. היא מספרת על ההבדל בין ה"עצמי" שהגיע לקבוצה וזה שקיים היום, ומספרת על המיומנויות של חיי היומיום שרכשה דרך צפייה באחרים בקבוצה, ובהשפעת חבר אחר בקבוצה. ניכר כי חבריה לקבוצה מעניקים לגיטימציה לביטויים רגשיים אלה.

ככלל, חברי הקבוצה מתארים את הלמידה והשינוי שהתרחשו בה דרך תיאור של חוויה עצמית, התבוננות באחרים ובחינת היחסים בקבוצה. כך הם מתייחסים בעת ובעונה אחת גם לדברים שלמדו וגם לאופן שבו התרחש תהליך הלמידה.

השינוי אצל האחר

ג'ניפר: בעבורי, מלבד התהליך שלי אישית, היה גם משמעותי הקשר עם רייצ'ל – בגלל שחשבתי שהיה כל כך אמיץ מצידה לאפשר לעצמה להיות כל כך פגיעה. (פונה לרייצ'ל): אני רוצה להגיד לך שאת מאוד אמיצה בעיני, את אדם מאוד אמיץ, ובאמת הצלחת להסתכל על עצמך ולהגיד "מה הדברים שעובדים עבורי וטובים לי", על מה את צריכה לקחת אחריות ועל איזה דברים את מבינה ש"זה ממש לא חלק ממני וזה בעיה של מישהו אחר". אז זהו... אני ממש מעריצה אותך על זה.

במהלך המפגש חיזק המנחה את מתן המשוב, עודד דיאלוג, והזמין את המשתתפים להתייחס להשפעותיהם זה על זה. הוא ביקש מהחברים לציין באופן ספציפי דברים שלמדו מחבריהם בקבוצה, איפשר להם לספק זה לזה משוב בונה, והזמין התייחסויות גם לחוויות שאינן חיוביות, מה שאיפשר להכיר גם ברגשות שליליים וגם במטרות שלא הושגו עדיין. בכך הוא בעצם עודד את החברים לומר זה לזה דברים שלא נמצא להם מקום בקבוצה קודם לכן.

למידה על התהליך הקבוצתי

אריקה: זאת פשוט היתה חוויה מאוד חיובית בעבורי, לא חשבתי שזה יהיה כל כך חיובי... ההשפעה של זה עלי היתה עצומה... אולי באותו רגע זה לא היה נראה כך, אבל זה באמת באמת היה עצום. אני פשוט כל כך שמחה שעברתי את החוויה הזו... שמעתי מכל הקבוצה אישור, ואנשים שמתחברים אלי סביב אותו נושא ולא הרגשתי כל כך לבד (בוכה)... בסך הכול זו היתה חוויה מאוד יפה, ממש מדהימה... אני מבינה עכשיו עד כמה זה אפקטיבי, קבוצות מהסוג הזה...

ברוק: כן, אני מרגישה אותו דבר, כאילו לקחתי הרבה מהחוויה הזו. הישיבה בתוך הקבוצה היתה מאוד מעניינת, כי אני מרגישה שעכשיו יש לי הערכה עמוקה יותר לתהליך הזה באופן כללי. זה איכשהו עושה את זה פחות מסתורי, אך במקביל הופך את זה למורכב יותר. אבל זה טוב.. היו רגעים שבהם הרגשתי שמאוד קשה פשוט לזרום עם התהליך הזה, כי התהליך הוא כל כך עוצמתי. כך זה היה אצלי.

במהלך המפגש נשמעו התייחסויות לקבוצה וליחסים עם חבריה כתורמים לצמיחה ולקבוצה כהזדמנות מעשירה. המשתתפים תיארו היבטים שונים של למידה, תוך התמקדות בחוויית ההשתתפות בקבוצה, והכרה בערכה ובתרומתה לתחושות של מובנות ושייכות. המנחה נתן לגיטימציה לאזכור חוויות משותפות מחיי הקבוצה שגרמו הנאה וסיפוק. החברים הזכירו חוויות חיובית שעוררו תחושות של גאווה וסיפוק על ההישגים שהניבה הקבוצה. הביטויים של רגשות כאלה, הטבעיים לפרידה, כללו מילים כמו "למדתי", "הפקתי" ו"גדלתי", הקשורות לתחושות של גאווה, הישג וסיפוק. במקביל לתהליך הלמידה ניתן היה לזהות במפגש גם את תהליך הגילוי, ההנאה ולעתים ההפתעה לנוכח התרומה של התהליך הקבוצתי ללמידה זו.

אם כן, התהליך הקבוצתי שתיארו הסטודנטים נשמע כמפגש מיטיב עם חברי הקבוצה. המשתתפים תיארו את נקודות המבט החדשות שרכשו, ועסקו בהערכת התנסותם בקבוצה. בדרך זו הם זיהו וחיזקו את הישגיהם. הסקירה סיפקה להם הזדמנות להסתכל אחורה, להתבונן, ולהעריך, לעתים בפעם הראשונה, את מה שהשיגו.

מטרת הסיום השנייה: עיבוד אובדן הקבוצה וחבריה

מטרת הסיום השנייה קשורה לפתרון של היחסים הטיפוליים, ונוגעת בשלוש סוגיות: פרידה ואובדן בזמן הסיום; עיבוד ההעברה; ועיבוד ההעברה הנגדית. העבודה על פתרון סוגיות ביחסים מתגלה לעתים קרובות כצד התובעני והקשה ביותר של שלב הסיום (Joyce et al., 2007), אך יש לה חשיבות רבה, כי כאשר הסיום מטופל כראוי, הוא עשוי לאפשר למטופלים לנסות להשיג אוטונומיה גדולה יותר וביטוי רב יותר של הגדרה עצמית. היכולת לשאת את הרגשות הקשורים לאובדן גם היא כישור חיוני לצורך בנייה של מערכות יחסים אינטימיות בהמשך החיים (Maar, 1989).

יותר מכל אינדיקטור בודד אחר, קיומה או אי קיומה של התייחסות לעבודה על היחסים הטיפוליים היא המבדילה בין גישות המשתמשות בתהליך הסיום בצורה היעילה ביותר, כמנגנון טיפולי בפני עצמו, ובין אלה שלא עושות זאת. הדגשה זו מטרתה להביא לפרידה הולמת ומשמעותית כאשר הטיפול מסתיים בפועל (Ward, 1984).

בטיפולים בעלי אוריינטציה דינמית – במהלך הטיפול וביתר תוקף במועד הסיום שלו – צריך המטפל להתייחס להיבטים של ההעברה וההעברה הנגדית (Schafer, 1973). יתר על כן, המטפל צריך לחשוב על תגובות אלו עם או בלי שאלו מובאות לדיון הטיפולי. פחד, חוסר ודאות, עצב ויגון, כמו גם כעס, אכזבה ותרעומת, וגם תחושות של ציפייה ותקווה – כל אלה עשויים להתעורר במטופל לקראת סיום שיתוף הפעולה הטיפולי (Tyson, 1996).

כאשר מדובר בקבוצה, המשמעויות המרובות של סיום הטיפול צריכות להיבחן לא רק במונחים של תפקוד תוך-אישי ובין-אישי, אלא גם מן ההיבט של הקבוצה כשלם (Schermer and Klein, 1996). החברים הנפרדים מהקבוצה הטיפולית עשויים לחוות רגשות וקונפליקטים הנוגעים לאובדן הקבוצה, ודומים במהותם לרגשות שעולים בהם בהקשר של אובדן של חבר קבוצה או מנחה. חוויה זו יכולה להוביל לתהליך של אבל; לעורר רגשות כמו אשמה, בושה או תוקפנות הקשורים ל"גסיסה" של הקבוצה, או להביא לתחושות של העדר הקשורות לאובדן התפקודים שהקבוצה מספקת (למשל תמיכה, תחושת שייכות, ומקום בטוח). אם כך צריך להתייחס בקבוצה גם לרגשות הקשורים לאובדן הקבוצה כשלם, ואין להסתפק בהתייחסות למנחה ולכל אחד מחברי הקבוצה.

מפגש הסיום בקבוצה המתוארת מלמד על שלושה מוקדים רגשיים שחוו המשתתפים בתהליך: רגשות של אובדן ואבל על היחסים ועל הקבוצה כשלם; קישור לאובדנים קודמים; ועניינים לא סגורים.

רגשות של אובדן ואבל על היחסים ועל הקבוצה כשלם

רוב המטופלים חווים בשלב הפרידה רגשות של הכחשה, כעס וזעם, וכן עצב, אובדן וחרדה. לעתים מתעוררים גם רגשות אשם אצל מטופלים שמרגישים שלא הספיקו כל מה שרצו, או כאלה שמצטערים על כך שחשפו מידע אישי מסוים בפני הקבוצה. יש מטופלים שחשים הקלה, וכאלה שמתמודדים עם אכזבה מכך שהקבוצה לא השיגה את כל מה שקיוו שתשיג. בשלב הסיום יכולים חברים לבחון לא רק מה הושג, אלא גם מה היה ריאלי לקוות להשיג, ובחינה זו יכולה לסייע להם להכיר במגבלות של הטיפול והקבוצה (Mander, 2000).

רייצ'ל (לחברה אחרת בקבוצה): הבנתי לפני שנכנסנו שאני כנראה ממש אתגעגע אלייך, גם כי אני מרגישה שהברכה והקללה בקבוצה הזו היא שיש לנו מערכות יחסים מחוץ לקבוצה, ואני פשוט לא ממש בטוחה אם עוד אראה אותך, ואני מרגישה שיש בינינו חיבור ואני מקבלת ממך המון תמיכה.

דניאל: זה קצת מר-מתוק בעבורי. זה עצוב כי אני מרגיש כאילו ראיתי הרבה אנשים מתוך הקבוצה הזו במצבים מאוד יוצאי דופן, אומרים דברים שמעולם לא שמעתי או ראיתי או אפילו חשבתי, וזה מאוד הדהד אצלי.

הדברים מתאפיינים בביטויי רגשות אמביוולנטיים, כמו ברכה וקללה, מר-מתוק. זיהוי הרגשות המנוגדים הכרחי להכרה באובדן ולקראת אי תלות בקבוצה ושחרור ממנה. באופן כללי, כמעט כל המסיימים מציינים במפגש הסיום כי יתגעגעו לחברות, לחיבה ולעבודה בקבוצה.

חשוב להדגיש כי בסיום של טיפול אפשר לייצר חוויה חדשה ושונה של פרידה, שתשנה את מה שהמטופל למד במשך כל חייו על אובדן ופרידה. מטופלים רבים נותרים אסירי תודה על כך שקיבלו בתהליך האבל של הסיום ליווי שהפך את החוויה להתנסות מעשירה. דרך ההתמקדות בתהליך הסיום עוזר המנחה לחברי הקבוצה לבחון את סגנון ההתמודדות שלהם במצבים של שינוי ופרידה.

בנוסף, ההקשר הקבוצתי מאפשר למטופלים להתמודד עם הפרידה ביחד עם המטפל והקבוצה, ולא להישאר איתה לבד. היכולת להתמודד עם תחושות של עצב ואובדן כאשר המטפל עוד נמצא וקיים היא שמאפשרת "פרידה ביחד ולא לבד" (Wittenberg, 1999).

רייצ'ל: אני כאילו מרגישה חיבור אדיר אלייך עכשיו כי אני מרגישה... די, אני הולכת לבכות!... אני גם מרגישה סוג של שילוב עם הקלה שהקבוצה נגמרת, אני מרגישה הקלה שהקבוצה נגמרת כי זה היה כזה מאמץ בכל פעם, אבל גם כנראה חרטה…

רות: היתה לי חוויה מאוד מאוד חיובית בקבוצה הזו, אבל הרגשתי… קצת מבואסת שנתתי המון אמון בקבוצה וזה לא ממש… ואני לא מרגישה שזה מישהו אחד מסוים, או מישהו עשה בכוונה, אלא שזה היה התהליך הקבוצתי, … אולי היוצאת מן הכלל זאת שרון... הרגשתי שאת ניסית להגן עלי. אז אני מרגישה קצת חרטה בקשר לזה.

שרון: אני מאוד נהניתי מהתהליך, אבל גם הייתי מעדיפה שנמשיך... יש כל כך הרבה דברים שעדיין לא הספקנו, אז אני מרגישה שהפקתי הרבה.

המשתתפים מבטאים רגשות אמביוולנטיים ביחס לסיום. מצד אחד הם חשים הקלה, אך מצד שני מבטאים אכזבה, חרטה והחמצה. הם חוששים שהלמידה נעצרת, ומביעים רצון שהתהליך יימשך, אך רצונם מהול בתחושה שהרוויחו את מה שכן נלמד. בתיאור הרגשות האמביוולנטיים הם מדברים על כך שלא הספיקו, שאפשר היה להשיג יותר אם היה יותר זמן. הם מכירים בערך של הקבוצה כשלם, ובקושי הכרוך באובדנה. הם מבינים את מגבלות הזמן והטיפול, ושלא הכול אפשר להספיק במסגרת גבולות הקבוצה, שלא כל הבעיות נפתרו למרות הצמיחה, ושהתובנות והמודעות גדלו. במהלך המפגש מסייע המנחה להעלות למודעות רגשות הכרוכים בפרידה מהקבוצה כשלם, ונותן להם לגיטימציה, וכך הוא עוזר למטופלים להפנים את הקבוצה כמקום בטוח.

קישור לאובדנים קודמים

לעתים קרובות, בתקופת הסיום, שבה החוויה הרגשית של הפרידה מעלה למודעות פרידות רחוקות וחוויות קודמות של סיום ואובדן. תחושות של נטישה מחודשת עלולות לעלות אצל חלק מהמשתתפים, בעיקר כאלו שחוו נטישה בעבר, ורגישותם בנושא רבה משל אחרים (Brabender & Fallon, 2008).

גם בר והרסט (2010) טוענים כי חלק גדול מן העבודה האנליטית המתקיימת בקבוצה מתרכז בסוגיות של התקשרות והיפרדות. הסיום הקרב מבשר לא פעם על התחזקותה של חרדת הפרידה, בייחוד אצל אנשים שחוו בעבר פרידות טראומתיות או כאלה ששיבשו את חייהם, ואצל אלה שלא הצליחו להתמודד עם ההיפרדות ההתפתחותית הנובעת ממצב המיזוג אם-תינוק. רוטאן וסטון (2004) מביאים נקודת מבט נוספת, שהמשמעות של ההיזכרות או ההתייחסות לאובדן בעבר, או החשש מהחוויה של אובדן עתידי, קשורים גם לחשש הלא מודע של המשתתפים מפני "מותה" של הקבוצה.

דניאל: אחרי שהייתי מבין הראשונים שדיברו זה היה מאוד מעניין, כי דברים הדהדו אצלי באופן פנימי יותר, יותר באופן אינטרוספקטיבי... התרגשתי במיוחד כשאת ודניז דיברתן על תחושות של נטישה... זה היה רגע מאוד מאוד משמעותי אצלי כי... זה ממש הדהד אצלי וממש יכולתי להבין, בעיקר עם ההורים שלי... שאני מרגיש שהם לא דואגים לי, ותחושה כזו שאני מאוד מאוד פגיע... וגם עם גרושתי שהרגשתי בזמנו, "וואו, אני סומך על מישהי ואני קרוב למישהי", ואז פתאום היא ברחה למקום אחר...

דניאל מתייחס לרגע משמעותי מבחינתו. הוא חוזר בשלב הסיום לסוגיות של נטישה המעוררות אצלו תחושות של אובדן וצער, ומצביע על הדמיון בין ההתנסויות בתהליכי הפרידה בקבוצה ובין התרחשותם של תהליכים כאלה במציאות. ניכר כי ההקשבה, הבעת ההתעניינות וההחזקה של המנחה תרמו רבות ליכולת של המשתתפים להתמודד עם היבטים מאיימים של עצמם. היכולת להחזיק רגשות קשים נתנה להם את הכוח להתבונן על עצמם בדרכים שונות.

עניינים לא סגורים (“unfinished business”)

תת סוגיה זו עוסקת בעניינים לא סגורים בין החברים בקבוצה ובינם ובין המנחה. תחושת האיום יכולה להחריף במהלך הסיום, במיוחד אם אפשרות הפרידה מהדהדת רגשות ופחדים משמעותיים אך לא פתורים של מספר חברים (Peternel, 1991).

לעתים קרובות במהלך הסיום נבחנים אירועים קריטיים מסוימים בחיי הקבוצה, בעיקר כאלה הנוגעים בחוויות של עימות או כעס, ובאים לידי ביטוי רגשות של דחייה או שיפוט שעוררו מעשים של הקבוצה או של המנחה.

חשיפת תחומי האבל הבלתי פתורים מהווה גם הזדמנות להשמיע את הדברים האחרונים שלא נאמרו. מצד אחד אפשר היה להירתע מפתיחה של חומר חדש מסוג זה במפגש הסיום, אך מצד שני האווירה הקבוצתית מעודדת דיון בחומר כזה, שלעתים מובע לראשונה בגלוי. ההזדמנות לעשות זאת בקבוצה ולקבל תגובות מבינות ואוהדות מקלה משום שהיא מחזקת את תחושת השליטה האישית על המצב (MacKenzie, 1996).

במהלך המפגש עודד המנחה תהליך של התמקדות ביחסי הגומלין הללו, והשתמש במידע על המטופלים שאסף במפגשים הקודמים לצורך קידום הבנתו. הוא אפשר לחקור ולבטא רגשות שליליים, יצר סביבה מקבלת ומכילה ואווירת למידה מאפשרת ולא שיפוטית, שנועדה לסייע לחברי הקבוצה לפתור מערכות יחסים הנתונות בקונפליקט – בין החברים ובין עצמם, וגם איתו המנחה. דיון פתוח על עניינים אלו סיפק לחברי הקבוצה הזדמנות לנסות לתקן את המעוות או לעבד רגשות שעד כה לא עלו לדיון.

בין דניאל והמנחה התפתח הדיאלוג הבא:

שרון: דניאל, אני זוכרת אותך בתור אחד הראשונים, אם לא הראשון, שבעצם דיבר בקבוצה, ואחרי זה בעצם לא ממש שיתפת יותר בכלום. פשוט תהיתי איך היה התהליך הזה בשבילך כי אתה באופן כללי לא אדם שקט ואתה בדרך כלל מאוד פתוח ובעיני הצד הזה שלך לא ממש יצא בזמן הקבוצה.

דניאל: כן, זה נכון. ... כן, זה היה שונה.

המנחה: תודה ששיתפת אותנו, דניאל. הייתי רוצה לבדוק משהו איתך, ייתכן שזו "ירייה באפלה", אבל האם ייתכן שחלק מהנסיגה שלך קשורה ביחסים שלנו, שלך ושלי?

דניאל: (מחייך ועונה מאוד מהר) כן. (צוחק)

המנחה: אוקיי. היית רוצה להגיד על זה משהו?

דניאל: כן, ואז באיזשהו אופן התחלתי לחשוב לעצמי, "טוב, אולי אני באמת מדבר יותר מדי או משתף יותר מדי", כי בכנות זו נטייה שקיימת אצלי. לכן חשבתי, "טוב, יש פה אוטוריטה, סמכות, (מצביע על המנחה) מין מומחה בתחום הזה, אז אולי באמת אני כן." ואז לא רציתי לקחת את הסיכון הזה מול אנשים אחרים. עכשיו כשאני חושב על זה אני רואה שזה באמת היה גם קצת רגרסיבי, כי כנראה שבאמת הייתי יכול לשתף יותר. אבל הייתי שקט.

המנחה מברר עניינים לא סגורים עם דניאל. הוא גם מעודד בכך היפרדות פסיכולוגית כשהמטרה בסיום היא הגברת ההסתמכות האישית וצמצום ההסתמכות על הסמכות או הקבוצה. ביטויי כעס כלפי המנחה מקלים על תהליך הפרידה, כיוון שבמהלכו מקבל המטופל עידוד להתרחק מן התלות במטפל ולהתחיל לסמוך על עצמו. בירור זה תורם גם להתייחסותו ליחסים האמתיים, להבדיל מהיחסים העברתיים.

לסיכום חלק זה, החברים התאבלו על אובדן יחסיהם זה עם זה, אובדן היחסים עם המטפל, ואובדן הקבוצה כשלם. הם התאבלו גם על אובדן תפקודי הקבוצה, התמיכה מהחברים והמקום הבטוח.

מטרת הסיום השלישית : התכוננות לעתיד

המטרה השלישית מתייחסת למוכנות של המטופל לשמור על תפקוד בריא מחוץ לטיפול. לצורך השגת מטרה זו עליו להסתכל קדימה, אל הדרך שבה יתפקד לאחר סיום התרפיה. מטרה זו משקפת את ההפנמה של התהליך הטיפולי ותפקוד המטפל (Kramer, 1990). מחקרים הראו כי מטופלים מפנימים היבטים של חוויית הטיפול, וכי תהליך זה מזוהה עם תוצאותיו החיוביות (Quintana & Meara, 1990). הפנמה נחשבת לאחד הרכיבים הטיפוליים החזקים ביותר (Blatt & Behrends, 1987), וניהול יעיל של הסיום נחשב כחיוני לחיזוק ההפנמה בטיפול (Mann, 1973; Strupp & Binder, 1984). העבודה שנעשתה בנוגע לשתי המטרות הראשונות יכולה להבטיח כי המטופל ישמור על תפקוד בריא גם לאחר תום הטיפול. הפנמה זו אמורה לאפשר למטופל להמשיך הלאה בחייו, באופן עצמאי, כאשר ברשותו מרחב גדול יותר וכלים טובים יותר להתמודדות עם מצבים מורכבים.

נוביק טענה כי אינדיקטור שימושי לכך שהמטופל יכול ליצור תפקוד עצמי-אנליטי ולהמשיך את העבודה של הטיפול בעצמו הוא איכות הברית הטיפולית (Novick, 1988). מטופלים שמפנימים תמונות בונות של השתתפותם בברית מיטיבים לשחזר את תפקידם בתהליך הטיפולי לאחר סיומו, וממשיכים להפיק תועלת מהיבטים שונים של הטיפול (כמו מערכת יחסים תומכת, גישה מסוימת לפתרון בעיות) גם בהעדרו של המטפל (Joyce et al., 2007).

להלן דוגמאות מתוך המפגש, שבו מתארים המשתתפים אזורים של המשך למידה:

ג'ון: אני צריך ללמוד להיזהר שלא "לדרוך על יבלות" של אנשים... למשל בסביבת העבודה שלי...

צ'לסי: התחלתי לשים לב להבדל גדול בעבודה החדשה שלי, שם אני עובדת עם קבוצות גדולות, ואני מדברת וקצת עוזרת לנתב שיחות, ואני יותר בעלת ביטחון...

בסיכום חלק זה ניתן לראות כי במקרים רבים תיארו המשתתפים יכולת ליישם בסביבתם הטבעית, גם אם באופן חלקי, את מה שנלמד בקבוצה הטיפולית. מדבריהם ניכר כי הם הפנימו את חוויית הקבוצה כהתנסות חיובית ובונה.

סיכום ומסקנות

מאמר זה הציע הכרה, ידע ותובנות על התהליך של סיום הטיפול הקבוצתי כשלב משמעותי בטיפול. שלב הסיום הוא תהליך בפני עצמו, ויש לו תפקיד חשוב בעבודה הטיפולית, כך שאין להתייחס אליו כאל אירוע מבודד או נקודת סיום אידיאלית בלבד. דומה כי ידע שייצבר על החוויה והתהליך יוכל לתרום למטפלים הקבוצתיים בניהול שלב זה. מטרת המאמר היתה לחשוף מספר עקרונות מנחים בתהליך, ולהצביע על פוטנציאל הגדילה הטמון בו.

המאמר התמקד בשלב הסיום של הטיפול הקבוצתי, ובהבדלים הקיימים בינו ובין הסיום של הטיפול הפרטני, מתוך הנחה כי הפרידה בקבוצה ייחודית ושונה, ודורשת התייחסות ממוקדת. הוא הציע כי האופן שבו ינוהל שלב הסיום של הטיפול יוכל לחזק רווחים שהושגו במהלך הטיפול ולהכין את המטופל להמשך ההסתגלות והצמיחה אחריו. הנחה נוספת שהמאמר קיבל היתה כי חוויית פרידה מעובדת היטב תאפשר למטופלים להתמודד עם פרידות עתידיות. מהנחה זו נובע שיש לעבד את החוויה הרגשית של הפרידה במלואה, לתת ביטוי לכל היבטיה, ולהקדיש זמן לעיבוד ובחינה של הרגשות והתגובות לסיום. אם ההתייחסות לשלב הסיום תהיה קצרה מדי, המטופל לא יוכל לקבל את ההזדמנות להתמודד בהצלחה עם הרגשות והתגובות העולים בו עם סיום הטיפול. מתן זמן מספיק לתהליך יוכל להגדיל את הסבירות של סיום חיובי.

הדוגמאות שהובאו מתוך הקבוצה מראות כי היה למפגש ערך תרפויטי בעבור המשתתפים, וכי הוא הציע אפשרויות של גדילה. ניכר כי החברים בקבוצה עברו תהליך של גילוי עצמי שהצמיח והעצים אותם, אך גם עימת אותם והכאיב להם. התהליך חיזק את הקול הפנימי שלהם, עזר להם למצוא זהות פנימית חדשה, והביא אותם להיפרד, לפחות באופן חלקי, מדפוסים ישנים. ניכר אמנם שפה ושם הם נתקלו בקושי לבצע שינוי, אך דומה כי גם במקרים של העדר שינוי הם בכל זאת חוו את התהליך כחיובי וחשו שהוא תרם להם. הם התרגשו לנוכח הגילויים על עצמם, ומכושר ההעזה והנחישות שמצאו בתוכם. התהליך איפשר להם לפעול בשירות עצמם וצרכיהם האישיים, ופעולה זו השליכה על חייהם ועל תפיסת עולמם.

האופן שבו נוהל מפגש הסיום חיזק רווחים, ידע, תובנות ומיומנויות שהושגו במהלך הטיפול. שלוש המטרות של שלב הסיום נוהלו בקבוצה המתוארת באופן מוצלח ומעורר השראה. החברים התאבלו על אובדן יחסיהם זה עם זה ועם המטפל, ועל אובדן הקבוצה כשלם. המפגש כלל ביטויים של קושי כמו שתיקה כבדה, התכנסות פנימה, הבעת צער, כאב, אכזבה, חרטה, החמצה, ומניית ציפיות שלא מומשו. המטפל עזר לחברים לפתח השקפה מציאותית ומאוזנת מבחינה רגשית על תהליך הטיפול, הישגיו, ומערכת היחסים הטיפולית. צפייה בהתנהלות המנחה בקבוצה ובתרומתו מבססת את מקומה המשמעותי של ההנחיה בתהליך האישי והקבוצתי ככלל, ובתהליך של סיום הטיפול בפרט.

אחתום את המאמר בקטע מתוך ספרו של ארי דה לוקה, "הר אדוני" (2003). קטע זה מעורר בי השראה בסוגיות של פרידה, סיום הטיפול והחיים בכלל. אני פוגשת בו את האחר, המנחה, הקבוצה, החיסרון, הגעגוע, ההפנמה, הנוכחות, ההוויה הטיפולית, וגם את חוויית השינוי הרגשי החיובי, המתרחש אולי בשל החוויה המתקנת, שבאה מתוך התהליך של ההתייחסות לאחר בקבוצה, ובשל שינוי נקודת המבט המאפשרת לחוות פחות מצוקה ולראות את האחר, את מערכות היחסים ואת העולם כולו באופן חיובי יותר.

אני מדבר עם רפנילו. יש לנו זמן היום, לא חסרה לך העיירה שלך, אני שואל. העיירה שלו כבר איננה, לא נשארו בה לא החיים ולא המתים, הם העלימו את כולם ביחד: ״אני לא מרגיש בחיסרון,״ הוא אומר, ״אני מרגיש בנוכחות. במחשבות, או כשאני שר, כשאני מתקן נעל, אני מרגיש בנוכחות של העיירה שלי. עכשיו, כשאין לה כבר מקום שהוא שלה, היא באה לבקר אותי לעתים קרובות. גם בקריאה של מוכר־המים שעולה בעגלה למונטדידיו למכור מי גופרית בכדי חרס, מתוך הקול שלו, מגיעות אלי איזה הברות של העיירה שלי.״ הוא שותק קצת עם המסמרונים בפה ובראש רכון על סוליה. הוא רואה שנשארתי לידו, וממשיך: ״כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור, מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה.״ אז אם כך, דון רפניה, אז בפעמים שצצה לי מחשבה על חיסרון אני צריך לקרוא לזה נוכחות? ״נכון, וככה אתה אומר לכל חיסרון ברוך־הבא, מקבל אותו יפה.״ אז כשאתה תעוף אני לא צריך להרגיש בחסרונך? ״לא,״ הוא אומר, ״כשיבוא לך לחשוב עלי, אני אהיה נוכח.״ אני כותב בגליל את המלים של רפנילו שהפכו את החיסרון על פניו וכעת טוב לו יותר ככה. הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן. (שם, עמ' 104).

הגעגועים, אומר רפנילו, הם נוכחות ולא חיסרון. חוויית פרידה שעובדה מכילה בעת ובעונה אחת את כאב החיסרון ואת הנוכחות שחיה ומופנמת בתוכנו. הגעגועים על פי רפנילו משתקפים על שני צדדיה של חוויה זו, על הישן והחדש, על ההיפרדות וההתחברות, על הסופיות מחד והתקווה מאידך.

מקורות

בר, ה. והרסט, ל. (2010). טיפול קבוצתי אנליטי: מפגש מוחות. קריית ביאליק: הוצאת אח.

דה-לוקה, א. (2003). הר אדוני. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

יאלום א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי, תיאוריה ומעשה. אור יהודה וירושלים: כנרת זמורה ביתן ומגנס.

מקנזי, ר. ולייבסלי, ו. (1983). מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד. בתוך נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה (עמ' 187-200). ירושלים: המרכז לחינוך קהילתי ע"ש חיים ציפורי.

רוטאן, ס. וסטון, ו. (2004). פסיכותרפיה קבוצתית פסיכודינמית. קריית ביאליק: אח.

שכטמן, צ. (2010). ייעוץ וטיפול קבוצתי בילדים ומתבגרים: תיאוריה, מחקר וטיפול. עפולה: הוצאת ספרים אקדמית יזרעאל.

Bergmann, M. S. (1997). Termination: The Achilles heel of psychoanalytic technique. Journal of Psychoanalytic Psychology 14,163–174.

Bernard, H., Burlingame, G., Flores, P., Greene, L., Joyce, A. et al., (2008). Clinical practice guidelines for group psychotherapy. International Journal of Group Psychotherapy, 58, 455-542.

Bion, W. R. (2005). The Italian Seminars. London: Karnac.

Blatt, S. J. & Behrends, R. S. (1987). Internalization, separation-individuation, and the nature of therapeutic action. International Journal of Psychoanalysis, 68, 279-297.

Brabender, V. & Fallon, A. (2008). Group development in practice: Guidance for clinicians and researchers on stages and dynamics of change. Washington, DC: American Psychological Association.

Corey, G. (1995). Manual for theory and practice of group counseling (4th Ed.). Pacific Grove, CA: Brooks/Cole.

-----. (2005). Theory and practice of group counseling (7th Ed.). Pacific Grove, CA: Brooks/Cole.

Ferro, A. (2002). In the analyst’s consulting room. London: Routledge.

Fields, L. C. (2011). Psychodynamically oriented psychologists' experiences with therapy termination in private practice. BiblioLabsII.

Fieldsteel, N. (1996). The process of termination in long-term psychoanalytic group therapy. International Journal of Group Psychotherapy, 46(1), 25-39.

Frank, K. A. (2009). Ending with options. Psychoanal Inquiry, 29, 136–156.

Gabbard, G. O. (2009). What is a "good enough" termination? Journal of the American Psychoanalytic Association, 57(3), 575-594.

Hutchinson, D. (2007). The essential counselor: Process, skills, and techniques. Boston, MA: Lahaska Press.

Joyce, A. S., Piper, W. E., Ogrodniczuk, J. S. & Klein, R. H. (2007). Termination in psychotherapy: A psychodynamic model of processes and outcomes. Washington, DC: American Psychological Association.

Kibel, H. D. (1980). Ending Human Relationships: Problems and Potentials. Journal of Religion and Health, Vol. 19, No. 1.

Kogan, I. (2007). The Struggle against Mourning. New York: Aronson.

Kramer, S. A. (1990). Positive endings in psychotherapy: Bringing meaningful closure to therapeutic relationships. San Francisco: Jossey-Bass.

Levinson, H. L. (1977). Termination of psychotherapy: Some client issues. Social Casework, 58, 480-489.

Maar, V. (1989). Attempts at grasping the self during the termination phase of group-analytic psychotherapy. Group Analysis, 22(1), 99-104.

MacKenzie, K. R. (1990). Introduction to time-limited group psychotherapy. Washington, DC: American Psychiatric Press.

-----. (1996). Time-limited group psychotherapy. International Journal of Group Psychotherapy, 46(1), 41-60.

Maholick, L. T. & Turner, D. W. (1979). Termination: That difficult farewell. American Journal of Psychotherapy, 33, 583-591.

Malan, D. H. (1963). A study of brief psychotherapy. New York: Plenum Press.

Mander, G. (2000). Beginnings, endings and outcome: A comparison of methods and goals. Psychodynamic Counselling, 6(3), 301-317.

Mann, J. (1973). Time-limited psychotherapy. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Martin, E. S. & Schurtman, R. (1985). Termination anxiety as it affects the therapist. Psychotherapy, 22, 92-96.

Marx, J. A. & Gelso, C. J. (1987). Termination of individual counseling in a university counseling center. Journal of Counseling Psychology, 34, 3-9.

Novick, J. (1988). The timing of termination. International Review of Psycho-Analysis, 15, 307-318.

Ogden, T. (1997). Reverie and interpretation: Sensing something human. Northvale, NJ: Aronson.

Peternel, F. (1991). The ending of a psychotherapy group. Group Analysis, 24,159-169.

Quintana, S. M. (1993). Toward an expanded and updated conceptualization of termination: Implications for short-term, individual psychotherapy. Professional Psychology: Research and Practice, 24, 426-432.

Quintana, S. M. & Holahan, W. (1992). Termination in short-term counseling: Comparison of successful and unsuccessful cases. Journal of Counseling Psychology, 39, 299-305.

Quintana, S. M. & Meara, N. M. (1990). Internalization of therapeutic relationships. Journal of Counseling Psychology, 37, 123-130.

Rose, S. R. (1989). Members leaving groups: Theoretical and practical considerations. Small Group Behavior, 20(4), 524-535.

Schafer, R. (1973). The termination of brief psychoanalytic psychotherapy. International journal of Psychoanalytic Psychotherapy, 2, 135-148.

Schermer, V. & Klein, R. (1996). Termination in group psychotherapy from the Perspectives of contemporary object relations theory and self-psychology. International Journal of Group Psychotherapy, 46, 99-116.

Shulman, L. (1999). Endings and transitions with groups. In The skills of helping individuals, families, groups and communities. Itasca, IL: F. E. Peacock.

Strupp, H. H. & Binder, J. L. (1984). Psychotherapy in a new key: A guide to time limited dynamic psychotherapy. New York: Basic Books.

Tyson, P. (1996). Termination of psychoanalysis and psychotherapy. In E. E. Nersessian & R. G. Kopff Jr. (Eds.), Textbook of psychoanalysis (pp. 501-524). Washington, DC: American Psychiatric Association. International Universities Press.

Ward, D. E. (1984). Termination of individual counseling: Concepts and strategies. Journal of Counseling and Development, 63, 21-25.

Wittenberg, I. (1999). Ending therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25, 339-356.